שִׁירַת יְמֵי הַבֵּינַיִם
עמנואל הרומי
נלקח מויקיפדיה
עמנואל הרומי היה מלומד סופר ומשורר סאטירי. כבן למשפחה אמידה ובולטת הוא נשא במשרה רמת-דרג ברומא – אפשר שמזכיר, גזבר או סופר הקהילה היהודית העירונית – ונהג לשאת דברים לפני הקהילה במועדים ובאירועים מיוחדים. בשנת 1325 ירד מנכסיו ונאלץ לעקור מביתו. כל חבריו נטשוהו, ובנושאו על כתפיו את נטל גילו המתקדם ואת דלותו הרבה, הוא נדד בכל רחבי איטליה, ובעיקר בצפונה, עד שבשנת 1328 מצא מקלט בפרמו אשר באזור עיר-הנמל אנקונה, בביתו של פטרון בשם דניאל, אשר הכניסו תחת כנפיו בערוב ימיו ואפשר לו להקדיש עצמו לכתיבת שירה. תחומי התעניינותו חרגו מהספרות התורנית והתלמודית אל עבר מחוזות המתמטיקה, האסטרונומיה, הרפואה והפילוסופיה הנוצרית והאסלאמית. במיוחד הייתה חביבה עליו כתיבת השירה, שאליה דירבן אותו דודנו יהודה רומנו, אחד הפילוסופים היהודים הגדולים של התקופה. עמנואל, אשר כישרונו כמשורר נתגלה למן ימי נערותו, הקדיש עצמו ללימוד ולחקר של החריזה, השתלם בתחום כתיבת השירים המחורזים ונחשף לחיבוריהם של המשוררים היהודים והנוצרים הדגולים. עם מוריו הוא מונה את בנימין בן-יואב ובן-דודו יהודה. ייתכן אף שהיה תלמידו של זרחיה בן שאלתיאל חן. פעילותו המדעית המגוונת של עמנואל הרומי תאמה את רוחב אופקיו ואת תחומי הידע הרבים שרכש השכלה בהם, הגם שהוא תחם את פועלו בעיקר לנושאים יהודיים. יצירתו הראשונה, שהייתה אהודה מאוד בשעתו, אבדה. חיבור שני, "אבן-בוחן", העוסק במתן פרשנות לכתבי הקודש, עוסק במשמעויות השונות של הפעלים בבניינים שונים, עם הוספת, השמטת ושיכול אותיות, ובשאלות בלשניות נוספות. חשובים יותר פירושיו לתנ"ך, העוסקים בכל ספריו, הגם שברבות השנים חלקם אבדו. בהמשיכו את מסורת הכתיבה של ההוגים הנוצרים והיהודים בני זמנו, פירש עמנואל הרומי את התנ"ך על דרך האלגוריה, ובחן את משמעויותיו הסימבוליות והמיסטיות, תוך שהוא שואף למצוא בהן את השקפותיו הפילוסופיות והדתיות, אך בד בבד מבלי להתעלם כליל מהפשט, היינו משמעותם המילולית של הפסוקים. ערכם העיקרי של פירושיו טמון בעובדה שרוחב אופקיו והיכרותו עם כתיבתם של הוגים גדולים אחרים בני התקופה איפשרו לו להנגיש באמצעות פירושיו את כתביהם לאוכלוסייה היהודית הכללית יודעת הקרוא. נוסף על כך, עמנואל הרומי עסק בדקדוק הלשון העברית, ולמד קבלה. הוא ניחן בזיכרון מצוין, והיה בקיא בשפות רבות – מלבד איטלקית ועברית שלט בלטינית, בערבית, ולמד מעט יוונית. עמנואל הרומי היה כנראה הראשון שהכניס לשירה העברית את הסונטה, שהייתה מקובלת בשירה האיטלקית בזמנו. עמנואל הרומי נודע בעיקר בספרו "מחברות עמנואל". בספר נדונים נושאים מחיי המחבר ובני תקופתו, והוא משקף את החיים בתקופת הרנסאנס. הספר מכיל דברי מוסר ולצדם הלצות, שירי קודש ושירי חול, דברי מדע ואף קללות. בגלל אופיו עורר הספר מחלוקת בקהילה היהודית, ורבי יוסף קארו אסר בספרו "שולחן ערוך" לקרוא בו, וכינה את ספריו בין יתר ספרי מליצות ומשלים בעלי שיחות חולין ודברי חשק.[1]