רגע של עברית

פִנה ברדיו מאת ד"ר דב ירדן
מָעֳתק מכתב יד על ידי בנו משה ירדן

פתח דבר

אבי עליו השלום למד באוניברסיטה העברית מתמטיקה כמקצוע ראשי ותנ"ך ולשון עברית כמקצועות מִשניים. למרות שאת המתמטיקה החשיב יותר משני המקצועות האחרים, פעל בה כחובב ובתור שכזה חִבר מאמרים אלמנטריים בתורת המספרים ובגאומטריה וערך במשך שלש עשרה שנים, מתש"ו עד תשי"ט, כתב עת בעברית במתמטיקה ושמו "רבעון למתמטיקה". אולם את פרנסתו מצא אבי בלשון העברית, בעִקר בשטח המִלונאות וההדרת שירת תור הזהב של יהדות ספרד. אבי שנולד בעיָרה מוֹטֶלֶה שליָד פינסק בְּ תרע"א גדל בשתי שפות, עברית ויִידיש. למרות שיָדע יידיש על בוריה, ולמרות ששפת אם אִמי היְתה יידיש, סֵרב אבי לדבר יידיש בביתנו ונלחם בכל כוחו שכל בנֵי הביִת ידברו עברית נכונה. כיום כאשר אין בינינו כמעט אנשים הדוברים עברית נכונה (כולל כותב שורות אלו) ורֹב דוברי העברית שוגים מספר פעמים בכל משפט שהם אומרים כולל כמה וכמה שגיאות גסות (שהם מכנים בשם "עברית עכשוָית"), מפליא הדבר שלפני דור חיו אנשים בארץ שלא העלו שגיאה על שפתותיהם. אחד מן הבולטים ביניהם היה אבי. בלִבּוֹ בערו האהבה והמסירות לשפה העברית והוא שאף להעביר את אלו לכל תושבי הארץ.

אחת מהפעֻלות שעשה אבי היתה לכתב שיחות קצרות לפִנה "רגע של עברית" של "קול ישראל" בתשל"ג. השיחות שֻדרו על ידי קריָן וקריָנית, כאשר כל אחד מהשנים אומר משפט אחד לסרוגין. הראשון מביניהם (לפעמים הקריָן ולפעמים הקריָנית) אומר משפט המכיל שגיאה בשפה, השני מתקן אותה, הראשון מבקש הסברים ומראֵי מקום והשני נותן לו כאִלו ברצון, בדרך כלל מהתנ"ך.

השיחות מתיָחסות לשגיאות שהיו נפוצות ביָמים ההם. רֻבם נפוצות גם ביָמינו ואליהם נוספו עוד רבּות. אִלו היה אבי בין החיים היה בודאי מתיַחֵס גם אליהן.

אִלו היה אבי בין החיים, היה בוָדאי שבע נחת מכך שדבריו מגיעים לצִבּוּר נוסף. אם מישהו מהקוראים יתקן בעקבות דברים אלו את שפתו אפִלו במקרה אחד, אראה בזה את שכרי.

משה ירדן
מבשרת ציון, טו באב, תשע"ב
שבע שנים לגרוש יהודי חבל עזה וצפון השומרון

תֹכן העִניָנים

אבא ואמא

אוֹקֵי

איך אתה מרגיש?

אין לי את הספר

איפה אתה הולך

אני יודעת מִזֶה

בטח

אני מחזיק ממנו

בְּחַיּךְ

גִּבֶּנֶת

גֶּדֶר

גפילטה פיש

דַּרְגּוֹת

הִגְרַלְתִּי

הָלַךְ לִי

הַעֲמָקָה וְהַרְחַבַת הַלִּמּוּדִים

הִרְזָה

וְכְּבָר

חַבַּדְנִיק

חֶבְרֶה

יָדַע מִזֶּה

יָכַל

הירדנים והסורים

יש לי את

כמה שיותר

כמו כלום

לא כל כך

שִׁבּוּשֵׁי לָשׁוֹן

אֵין

לֹא צְמֵֵאִים

לֹא רוֹצֶה

לא שומעים

לבשתי את הנעל

להלוות

להשאיל מן

לְכָּל

לְכֻּלְכֶם

לקחת ללב

ל"רוץ" לבחירות

לִתְפֹר

מֵאֵיפֹא אתה יודע

מְגַהֵץ

מה הולך כאן

מה יש?

מֵזִיק

מי שלא

מכנסיִם קצרוֹת

מַסְפֵּרָה

מַקַלֵּף

משפחות'יהם

מָתַי שׁ

נהיה לו חֹשׁך בָּעֵינַיִם

נוֹרָאִי

נִהְיָה לוֹ אוֹר בָּעֵנַיִם

נִשְׁבַּר לִי

סע עם "אגד"

עד, בזמן ואחרי

עֵט שְׁחוֹרָה

פֵר

צְבָאוֹת – צִבְאוֹת

קִבּוּצְנִיק

קִרְיַת שְׁמוֹ'נֶה

רְאִיתִיך לָרוּץ

רָאִיתֶם

רָטוּב

שָׁלַ'חְתֶם

שָׁלֹשׁ

שׁמֹר מרחק

שוקל

שתִיָה

תן לי אותו

אבא ואמא

-- מה נעים להורים לשמֹע כשהילד אומר אבא! אִמא!

-- נעים יותר כשהילד אומר אָבִי! אִמִּי!

-- מדוע?

-- כי אבא, אמא אינן מִלים עבריות. הן מִלים ארמיות.

-- היִתכן? הלא "אבא" ו"אמא" נמצאות במשנה, הכתובה, כיָדועַ, עברית!

-- נכון. עִקרה של המשנה -- עברית, אך יש בה מִלים ארמיות, והמִלים "אבא" ו"אמא" ביניהן.

-- היכן את מוצאת במקרא "אבי" ו"אמי"?

-- המִלה "אבי" נמצאת במקרא למעלה ממאה ושלשים פעם, המִלה "אמי" - כשלֹשים פעם.

-- לדֻגמה?

-- בפרשת העקֵדה:

 -- ויאמר יצחק אל אברהם אביו. ויאמר: אבי! אבי! ויאמר: הִנני בני! ובת יפתח אמרה: אבי, פציתה את פיך אל יי - עשה לי כאשר יצא מִפיך. ובישעיהו כתוב: בטרם יֵדע הנער קְרֹא אבי ואמי. וּבתהִלים כתוב: כי אבי ואמי עזבוני ויי יאספני.

-- נראה לי שיֵש יִתרון נוסף ל"אבי ואִמי" על פני "אבא ואמא", והוא שב"אבי ואמי" מֻדגש הקשר בין היֶלד ובין אביו ואִמו, שהרי "אבי" הוא האב שלי, ו"אִמי" היא האם שלי, מה שאין כן ב "אבא ואִמא" שקשר זה אינו מֻדגש, וביָמֵינו "אבא" הוא אב סתם, כגון בבטוי: לדן אין אבא, הוא יתום.

-- האפשר ללמד את הילדים לומר אבי ואִמי כשמסביב הם שומעים אבא ואמא?

-- הנִסיון הראה שאפשר! בעל הטורים האלה לִמֵד את ילדיו ובעקבותיו יצאו הורים אחרים.

-- צדקת! מכל הבחינות ראוי להחזיר לפינו את המִלים העבריות היָפות, הלבביות: אבי ואמי!

אוֹקֵי

-- תבוא אֵלָי?

-- אוקֵי!

-- חדל מחקות זרים!

-- מה כוָנתך?

-- כוָנתי ל"אוקי" שלך. המבלי אין "כן", "טוב", "ברצון", "בשמחה", "בשמחה עצומה", "אל נכון", "ודאי", "בלי ספק" -- אתה נאלץ להשתמש במִלה זרה?!

-- אל נכון צדקת. מעתה אשתמש במִלה הקצרה והפשוטה "טוב".

-- אם תרצה תוכל תמיד לענות ממין השאלה: תבוא אלי? אבֹוא. תכתֹב מכתבים? אכתֹב. תשתתף בתחרות? אשתתף.

-- טוב מאֹד. הִנֵה אפשרות לגוֵן את התשובות וגם לעשותן ברורות ביותר. חן-חן!

איך אתה מרגיש  (ווי פילסט זיך?)

-- איך אתה מרגיש?

-- אינני מרגיש, שלום לי.

-- אינני מבין.

-- בעברית - רק החולה מרגיש. הוא מרגיש כאב. הוא מרגיש שיש לו יד, רגל, עין, אֹזן. הוא חָש ברֹאשו, ברגליו, בעיניו.

-- ומה עלי לשאֹל?

-- פשוט: מה שלומך? ואֶעֶנְךָ: שלום לי, או: הונח לי, או: רוָח לי, או: רפא לי, או, חלילה: אני חש בראשי, בידי, ברגלי, אני מרגיש כאבים.

אין לי את הספר (איך האב ניט דאס בוך)

-- אין לי את הספר.

-- זרֹק את ה"את"!

-- ומה אֹמר?

-- דרכים שונות לפניך: רצונך - אתה אומר: אין לי הספר. זוהי הדרך הקרובה ביותר ללשון דורנו. אך יש דרכים רבות אחרות: אין הספר ביָדי. איננו ברשותי. איננו נמצא אצלי. איננו עִמדי. אין עִמי הספר. איננו תחת ידי.

-- וזה הכל?

-- ודאי תמצא כהנה וכהנה. הלשון העברית עשירה בדרכי בִטוי שונים. הלומד ויודע את הלשון בורר לו את הבִטוי היפה ביותר והמתאים ביותר לחפצו.

איפה אתה הולך (וו גייסט?)

-- איפה אתה הולך?

-- לא! איפה אתה עומד, לאן אתה הולך.

-- אפשר לומר גם: אנה אתה הולך?

-- אפשר. כך נהוג במקרא.

-- התוכל להזכיר דֻגמאות?

-- הנה דֻגמאות: רחב אמרה: לא ידעתי אנה הלכו האנשים. בנות ירושלים שאלו את השולמית: אנה הלך דוד, היָפה בנשים? אנה פנה דודך - ונבקשנו עִמך.

-- וכך תמיד במקרא?

-- יש גם: אָן. שאול שאל את דוִד ואת נערו: אָן הלכתם?

-- אסכם את דבריך: אפשר לומר: לאן אתה הולך, אנה אתה הולך, וגם: אן אתה הולך.

-- נכון. לאן אתה הולך?

אני יודעת מזה

-- את יודעת שהטיול לנגב נדחה?

-- אני יודעת מִזֶה.

-- מִזֶה?

-- וּמה?

-- פשוט: אני יודעת.

-- ובכל זאת, כשרוצים להדגיש?

-- כי אז תאמרי: אני יודעת זאת. או: אני יודעת את הדבר. או: הדבר ידוע לי. או, במלה אחת: ידעתי.

-- תשובה קצרה זו נראית לי ביותר.

-- היא היְתה נאה עוד יותר, לו שאלתיך: הידעת כי הטיול הגדול לנגב נדחה?

-- אכן, כמו שנאמר בספר בראשית, בשיחת יעקֹב עם רועֵי הרן: ויאמר להם: היִדעתם את לבן בן נחור? ויאמרו: ידענו.

-- הצִמצום הוא יסוד גדול בלשון.

בטח

-- הכרת את ביאליק?

-- בֶּטַח!

-- לא צִפיתי לשמֹע זאת ממך!

-- ומה?

-- עליך לענות: ודאי! או: אל נכון!

-- ומה רע במִלה "בטח"?

-- "בטח" אינו אלא לשון בִטחון מאויב.

-- כגון?

-- על הצדיק נאמר: הולך בתום יֵלֵך בטח, כלומר: בלֹא פחד מאויב. בירמיה נאמר: ביָמים ההם תִוָשע יהודה וירושלים תִשכֹן לבטח.

-- ודאי! אל נכון צדקת!

אני מחזיק ממנו

-- חברִי בחור טוב. אני מחזיק ממנו.

-- "אני מחזיק ממנו"? אין זה עברית. זה תרגום מִלולי מאידיש: איך האלט פון אים.

-- ובעברית כיצד?

-- אני מחשיב אותו. הוא חשוב בעֵינָי. אני מעריך אותו. הערכתי לו.

-- הערכתי לך. דבריך חשובים בעֵינָי. אני מחשיב אותם.

בְּחַיֵּךָ

-- תלכי אִתי, בְּחַיֵךְ.

-- אם תאמר כהלכה: בְּחַיָיִךְ, או בלי "ב": חַיַיִךְ.

-- ומדוע אסור " בְּחַיֵךְ"?

-- כי אתה מתכוֵן למלה "חיים", שהיא לשון רבים ונטיָתה: חיי, חיֵיך, חיַיִךְ.

-- מסכים. ועתה: תלכי אתי, בְּחַיָיִךְ!

גִּבֶּנֶת

-- יש לה גִבנת.

-- אתה מתכוֵן לומר: יש לה גבנון.

-- ואין בכלל מלה "גִבנת"?

-- יש. "גִבנת" היא אִשה שיֵש לה גבנון.

-- התוכל להוכיח זאת?

-- כן. הנה אתה אומר: עִוֵר - עִוֶרת, אִלֵם - אִלֶמת, חֵרש - חֵרֶשת. וכן: גִבֵּן - גִבנת.

-- נכון. מעתה אֲדַיֵּק: לגִבן וּלְגִבנת יש גבנון. גִבנת היא אִשה שיֵש לה גבנון.

גֶּדֶר

-- עשיתי גֶּדֶר סביב הגִנה.

-- לא גֶּדֶר כי אם גָּדֵר.

-- ואין גֶּדֶר בכלל?

-- יש: גֶּדֶר אבנים. גֶּדֶר הֶחצר.

-- הֲבינותי: בנפרד אומרים גָּדֵר, בסמיכות אומרים גֶּדֶר.

-- נכון. רצונך בדֻגמאות נוספות?

-- כן.

-- הִנה. כָּרֵס - כֶּרֶס. בנפרד אומרים כָּרֵס, בסמיכות אומרים כֶּרֶס.

-- עוד!

-- גָּזֶל - גֶּזֶל. בנפרד אומרים גָּזֶל, בסמיכות אומרים גֶּזֶל. לדֻגמה: גֶּזֶל יתום.

-- עוד!

-- יָרֵךְ - יֶרֶךְ. בנִפרד - יָרֵךְ. בִּסְמיכות - יֶרֶךְ.

-- עוד!

-- כָּתֵף -- כֶּתֶף. תן כָּתֵף. כֶּתֶף החרמון.

גפילטה פיש

-- אני אוהבת "גפילטה פיש".

-- יֶעֱרָב לך, יְבֻסָם לךֱ אבל מדוע לא תאמרי פשוט בעברית: אני אוהבת "דגים ממֻלאים"?

-- כדבריך, דגים ממֻלאים! אך, אולי תוכל להסביר מדוע נפוץ הבטוי מיידיש?

-- תתפלאי לשמֹע! כאן הצטרפה האנגלית ליידיש, כי הבטוי חדר לאנגלית האמריקאית.

-- הֲבינותי. אלֶה ביידיש ואלה באנגלית ואנחנו בעברית: דגים ממֻלאים!

דַּרְגּוֹת

-- המפקד חִלק דַּרְגּוֹת בין החיָלים.

-- אתה מתכוֵן לומר: דְּרָגוֹת.

-- מה בין דְּרָגוֹת לְדַּרְגּוֹת?

-- דְּרָגוֹת - נפרד. דַּרְגּוֹת - נסמך.

-- הבנתי. אומרים " דְּרָגוֹת" כשהמִלה עומד נִפרדת, בלתי מצֹרפת למִלה אחרת. אבל בצֵרוף, כשהמִלה נסמכת אל מִלה אחרת, אומרים " דַּרְגּוֹת".

-- כגון אם אומרים: דַּרְגּוֹת הַחַיָּלִים. כאן יש לנו צֵרוף. כאן אומרים  "דַּרְגּוֹת" בִּסְמיכות.

הִגְרַלִתִּי

-- הגרלתי מאה אלף לירות.

-- מזל טוב! אך לא הגרלתָ, כי אִם זכית בהגרלה.

-- ומי המגריל?

-- המגריל הוא המפעל העורך את ההגרלה.

-- אני מבין: המפעל עורך הגרלה, או מגריל. הוא מגריל כסף, חפצים, זכות לדירה וכדומה.

-- נכון. ומי שמזלו מאיר לו פנים זוכה בדברים שאותם מגרילים. הוא זוכה בהגרלה.

הָלַךְ לִי

-- לא הלך לי בבחינה.

-- בצדק! זאת רואים מִיַד מן העברית שלך.

-- וּמה עלי לומר?

-- לא עלתה לי הבחינה.

   או: לא עלתה ביַדי הבחינה.

   או: לא הצלחתי בבחינה.

  או: לא עלתה יפה.

-- לוּ ידעתי זאת, אולי היתה בחינתי עולה יפה, היְתה מצליחה, היְתה עולה ביַדי.

-- אם תשימי אל לִבך ללמֹד את לשוננו לאשורה, עלֹה תעלי ויכול תוכלי!

הַעֲמָקָה וְהַרְחָבַת הַלִּמּוּדִים

-- נודע כי האוניברסיטה תעשה הכֹל להעמקה והרחבת הלִמודים.

-- זו ידיעה משמחת, אך עלֵיךָ לומר: האוניברסיטה תעשה הכל להעמקת הלִמודים וּלהרחבתם.

-- נכון! כמו שכתוב בספר ירמיה לא כב: עוד יֹאמרו את הדבר הזה בארץ יהודה ובעריו, ולא: בארץ ובערי יהודה. היש לךְ עוד דֻגמה?

-- כן! הִנה כתוב בספר ירמיה א יח: למלכי יהודה לשרֵיהָ לכֹהניה וּלעם הארץ, ולא: למלכי ולשר ולכהני יהודה.

-- וכן צריך לומר: חכמי ירושלים ורבניה, ולא: חכמי ורבני ירושלים.

-- נכון! לעולם, כאשר שמות אחדים נסמכים לסומך אחד, אומרים את הסומך מיד אחרי הנסמך הראשון. זהו כלל קבוע, חֹק ולֹא יעבר!

הִרְזָה

-- שומרי המשקל הִרזוּ יותר מִדַּי.

-- האם יש להם מכון להרזיה.

-- מה זה עלה על לבך, הלא אינם אלא שומרי משקל של עצמם.

-- על כן עלֵיךָ לומר: שומרֵי המשקל רזוּ יותר מִדָי.

-- הלא אומרים הזקנתי וזקנתי באותו מובן, וכן חכמתי והחכמתי, ומדוע אסור לומר הרזו ורזו באותו מובן?

-- שאלתך יפה. מבחינה עיוּנית אפשר לומר כך, אך למעשה טוב להבדיל: הרעב הממֻשך הִרזָה את הרעֵב. הרעֵב רזה מפני הרָעָב הממֻשך.

-- היֵש גם צורה אחרת במקום רָזָה?

-- יש. במקום רָזָה אפשר לומר גם נרזה, כמו שאמר ישעיה: ביום ההוא יִדל כבוד יעקֹב ומשמן בשר ירזה.

-- מתי נֹאמר רָזָה ומתי נאמר נִרְזָה?

-- בזמן עבר ובזמן עתיד נעדיף לומר רָזָה, יִרְזֶה. אבל בזמן הוֹוֶה נעדיף את הצורות: נרזָה, נרזֵית, נִרזים, נִרזות.

וְכְּבָר

-- רק הגיע האביב וְכְּבָר התחלנו לערֹך טיולים בחיק הטבע.

-- יֶעֱרַב לכם! אך מדוע התחלת לדבר בִּלשון עלגים: וְכְּבָר ... הזאת עברית?

-- סליחה! פי הִכשילני. רציתי לומר: וּכְבָר.

-- זכֹר תִזכֹר כי אין מִלה עברית יכולה להתחיל בשני שואים. על כן אי אפשר לומר: וְכְּבָר. ההִגוּי הנכון הוא וּכְבָר.

-- כלל זה נוגע בודאי להרבה מִלים המתחילות בְּשוא. אם בא ו לפניהן אין מבטים אותה וְ אלא אוּ.

-- נכון. אתה אומר רְאובן וְשמעון, אבל לא: שִמעון וְרְאובן, כי אם: שמעון וּרְאובן.

-- הבנתי. וְעתה אפרד ממך בִּבְרכה: שלום וּבְרכה.

חַבַּדְנִיק

-- חַבַּדְנִיק זָקֵן חִלק מצה שמורה לחַיָּלים.

-- למה "ניק" על דרך הלשון הרוסית. המבלי אין מִלים בישראל?

-- השמיעיני ונדע.

-- אמֹר בְּפשטות: חסיד חַבָּד, או: איש חַבָּד.

-- "חבדניק" קצר יותר.

-- הקִצור מדֻמה. "איש חבד" אינו ארֹך יותר מ"חבד-ניק". במקום "ניק" בסוף הוספתָ "איש" בהתחלה.

-- נכון. ובִכלל. מה החשבונות האלה של אֹרך וקֹצר. חשוב יותר שנדבר עברית. עברית במִלים וּבְצורות.

חֶבְרֶה

-- במסִבּה השתתפו שלֹש מאות חֶבְרֶה.

-- למה " חֶבְרֶה"? אמֹר בפשטות: חברים, או: אנשים, או: שלֹש מאות מאנשי שלומנו, או: שלֹש מאות מבני החבורה, או אפִלוּ: חֶבְרָיָא.

-- האין " חֶבְרֶה" מלה עברית כמו "חבורה" ו"חבריא"?

-- " חֶבְרֶה" היא המִלה העברית "ב", שנכנסה ליידיש וקִבלה שני שנויים: היא שִנתה את הטעמתה " חֶ'בְרֶה" במקום " חֶבְרָ'ה" וגם בסוף, "רֶה" במקום "רָה". לכן היא זרה בלשון העברית וְיֵש להִמנע מִמנה.

יָדַע מִזֶּה

-- יהיה טִיול. אתה יודע מִזֶּה?

-- אני יודע זאת.

-- זאת?

-- אני יודע זאת. כה יֵאָמֵר בעברית טובה. אפשר גם לומר: אני יודע על אודות זה. או: אני יודע על דְּבַר זה. או, בקִצוּר: אני יודע זאת.

-- דבריך נתקבלו על לִבִּי. אתה יודע זאת?

יָכַל

-- יָכַלְתִּי לקבל ציון טוב.

-- ודאי לא בעברית!

-- מדוע?

-- כי בעברית צריך לומר: יָכֹלְתִּי.

-- ומדוע יש אנשים האומרים יָכַלְתִּי?

-- ודאי אומרים כן על פי המִלה "אָכַלִתִּי".

-- ואינם צודקים?

-- לא. הנה אתה רואה: מן "אֹכֶל" אומרים: אֹכַל, תֹּאכַל, תֹּאכְלִי. אבל מן "יכל" אומרים: אוּכַל, תּוּכַל, תּוּכְלִי. אין אפוא להשוות אֹכֶל - אָכַלִתִּי עם יָכֹל - יָכֹלְתִּי.

-- באמת, לוּ ידעתי זאת - יכֹלתי לקבל ציון טוב.

-- באמת, יכֹלתָ וּנְקוֶה שעוד יכוֹל תּוּכָל.

הירדנים והסורים

-- הירדֽנים  השתתפו במלחמה בצורה סמלית. הם עזרו לסוֽרים.

-- לא ירדֽנים אלא ירדניֽם, ולא סוֽרים אלא סוריֽם.

-- מה ההבדל?

-- ההבדל הוא בנגינה, בהטעמה. הנגינה היא מלרע, בסוף המִלה, ולא מלעֵיל, בהברה שלפני האחרונה.

-- האם חטא גדול הוא?

-- כן, חטא גדול! כל מִלה בלשון רבּים נגינתה מלרע, בסוף המִלה.

-- כגון?

-- הִנֵה, המִלה "רבּים" בעצמה. אינך אומר "רֽבּים", כי אם "רבּיֽם". במִלה "מִלים" אינך אומר מִֽלים, כי אם מִליֽם.

-- ואולי דין אחר לשמות פרטיים.

-- לא, דין אחד ומשפט אחד לכל השמות, כלליים ופרטיים.

-- התוכלי להזכיר דֻגמה מן המקרא?

-- כן: הנה נאֱמר בדברים: ארץ רפאיֽם תחַשֵב אף היא, רפאיֽם ישבו בה לפנים, והעמוניֽם יקראו להם זמזומיֽם.

-- נכון. נזכרים כאן שלשה עממים: רפאיֽם, עמוניֽם וזמזומיֽם -- כֻּלם נגינתם מלרע, בסוף המִלה, כמו שמורים עליהם טעֲמי המקרא. מעתה אֱמֹר אפוא: ירדניֽם, סוריֽם, מצריֽם, וכמובן – עבריֽם, ישראליֽם.

יש לי את

-- יש לי את הספר.

-- זרֹק את ה"את"!

-- וּמה אֹמַר?

-- יש לי הספר.

-- זוהי אפשרות יחידה?

-- יש הרבה אפשרויות המתאימות לרוח הלשון העברית.

-- כגון?

-- כגון: יש אִתִּי הספר.

יש עִמִּי הספר.

הספר אצלי, ביָדי, ברשותי.

הספר תחת ידִי.

הספר עִמי.

-- היש לך דֻגמאות מן המקרא?

-- כן. אליעזר שאל את רבקה: היֵש בית אביךְ מקום לנו לָלִין? ורבקה ענתה: גם תֶבֶן גם מספוא עִמָּנוּ, גם מקום לָלוּן. דָּוִד אמר לאחימלך הכהן: מַה-יֵּשׁ תַּחַת-יָדְךָ, חֲמִשָּׁה לֶחֶם - תְּנָה בְיָדִי, אוֹ הַנִּמְצָא.

כמה שיותר

-- כמה שיותר יבואו קונים, כך יותר יהיה הפדיון.

-- בלא ספק! אך אֱמֹר זאת בעברית טובה.

-- כיצד?

-- ככל שֶיִּרבו הקונים כן יגדל הפדיון.

-- אכן, קצר יותר ויָפה יותר!

-- ועליך להוסיף: עברית יותר.

-- היש לך דֻגמה מן המקרא?

-- יש. בנֵי ראובן וּבנֵי גם וַחֲצי שבט המנשה אמרו אל יהושֻע: כְּכֹל אֲשֶר שָמַעְנוּ אֶל מֹשֶה כֵּן נִשְמַע אֵלֶיךָ.

-- אתאמץ לזכֹר את דבריך.

-- ככל שתתאמץ יותר כן תזכֹר יותר.

כמו כלום

-- כמו כלום אני שובר את הרעפים האֵלה במכת קרטֶה.

-- העֹז והגבורה והתפארת בידך. אך מי יִתן ותהיה תפארת גם בלשונך.

-- כיצד?

-- "כלום" פרושו: דבר, משהו, כמו "כלמה" בערבית.

-- ואתה מתכוֵן לומר: כמו לא כלום.

-- סוף סוף מה אומר?

-- אתה יכול לומר: כְּאַיִן. וַאֲנִי כִּמְעַט נָטָיוּ  רַגְלָי כְּאַיִן שֻׁפְּכוּ אֲשֻׁרָי.

-- היֵש לך עוד הצעות?

-- תוכל לומר גם: בנקל, בקלות, על נְקַלָּה.

-- על נְקַלָּה? לא רע! על נְקַלָּה שובר אני את הרעפים האלה במכת קרטֶה.

לא כל כך

-- היתה הצגה יפה?

-- לא כָּל כך!

-- לא כָל כך!

-- מדוע "לא כָל כך"?

-- כי אתה מבטא את המִלים "לֹא כָל" בִּנשימה אחת, בלֹא הפסק ביניהן.

-- ואם יש הפסק?

-- אז תֹאמר: כָּל.

-- לדֻגמה?

-- לדֻגמה: היתה הצגה יפה? לא, כָּל כּך מְכֹעֶרֶת היתה, שאין לך מושג. כאן אתה אומר: כָּל.

-- לא כָל כך הבנתי את הסִבָּה ואף על פי כֵן אֹמַר לְהַבָּא: לא כָל כִּך.

-- יפה, יפה! הַסִבָּה היא אותה סִבָּה שמִפָּנֵיהָ אמרתָ עכשָו: אף על פי כֵן, "כֵן" ולא "כֵּן". עיניך הרואות: כּשֶׁמִּתְרַגִּלִים לְדַבֵּר נְכוֹנָה, מדברים נכונה בלא כָל מאמץ. "בלא כָל" - שמעת? בלֹא כָל מאמץ.

שִבּוּשֵי לשון

"לא מאמין שבני-אדם נחתו על הירח", "כיום אין ללמֵד דברים שלא מתרחשים" - כך נדפס ב"הארץ" מיום ששי, ל' בניסן תשל"ב, עמוד 2 טור 7. צריך לומר: "אֵינִי מאמין שבני-אדם נחתו על הירח", "כיום אין ללַמֵּד דברים שאינם מתרחשים". השִמוּש המשֻבָּש ב"לא" בצרוף אל הבינוני, במקום השִמוּש הנכון ב"אין" וּנְטיותיו - שגור אָמנם בפי ילדים ועולים חֲדשים, אך מה לעִתון רציני לדבר בִּלְשון ילדים?

אין

-- שָׁבְרוּ אֶת הַכֵּלִים וְלֹא מְשַׂחֲקִים!

-- כן אומרים ילדינו השובבים וּמִצְוָה לתקן!

-- איך?

-- שברו את הכלים וְאֵין משחקים!

-- פעמים אחדות תִּקַּנְתָּ לנו כעֵין זה. אולי תסביר מדוע?

-- ברצון. "לֹא" משמש לִזמן עבר וּלִזמן עתיד. "אין" משמש לִזְמַן הוֹוֶה.

-- למשל?

-- למשל: לֹא שָׁמַרְתִּי, לֹא אֶשְׁמֹר, אבל: אֵינֶנִי שׁוֹמֵר.

-- עוד דֻגמה!

-- לֹא רציתי, לא אֶרְצֶה, אבל: אינני רוֹצֶה.

-- וזה כלל מוצָק, תמיד?

-- כן! תמיד, תמיד משתמשים בהווֶה בְּמִלַת "אין" או באחת מנטיותיה: אינני, אֵינְךָ, אֵינֵךְ, אֵיננו, אֵיננה, אֵינכם, אֵינכן, אֵינם, אֵינן.

הבה נְשַׁנֵּן אפוא לִילָדֵינו: אין אומרים "לא אומרים", אלא אומרים "אין אומרים".

לֹא צְמֵאִים

-- ביום שרב יש לשתות גם כשלֹא צמאים.

-- מתקבל על הדעת. אך מדוע "כשלֹא"?

-- וּמה?

-- "כְּשְאֵין": ביום שרב יש לִשתות גם כשאין צמאים.

-- נכון. נזכרתי בפתגם: אין בודקים לִמזונות.

-- טוב. הִנֵה עוד פתגם: אין אומרים כל שִׁבְחוֹ של אדם בפניו.

-- והנה עוד פתגם: אין גוזרים גְּזֵרָה על הצִבּוּר אלא אם כן רֹב צִבּוּר יכולים לעמֹד בה.

-- אין קץ לדֻגמאות. הכלל היוצא מכֻּלם הוא: לַמֵּד את לשונך לומר: איני יודע!

לֹא רוֹצֵה

-- אם אתה לא רוצה - לא צריך!

-- לא טוב! בעברית יְאַמֵּר: אם אינך רוצה -- אין צֹרך.

-- וּמתי נשתמש ב"לא"?

-- בזמן עבר וּבזמן עתיד, כגון: אתמול לא הלכתי למשרד. מחר לא אלך למשרד. אבל: היום אֵינֶנִּי הולך למשרד, או: היום אֵינִי הולך למשרד.

-- התוכל להדגים לי בדֻגמאות מן המקרא?

-- פרעה אמר: אינני נותן לכם תבן. משה אמר: אינני עובר את הירדן. ירמיה אמר: אינני נופל על הכשֹדים. מיכל אמרה לדוד: אם אינך ממַלֵּט את נפשך הלילה מחר אתה מומת. המלך אמר לנחמיה: מדוע פניך רעים ואתה אינה חולה.

-- "אינך" נהגה גם קצר יותר מ"אתה לא". לכן אקפיד לומר: אם אינך רוצה - אין צֹרך.

לא שומעים

-- הלו ... לא שומעים!

-- בעברית מתֻקנת אומרים: אין שומעים.

-- יש לך דֻגמאות?

-- כן. הדֻגמאות רבות מאֹד. אזכיר רק אחדות: אין מסיחין בִּסְעודה. אין בודקין לִמְזונות. אין סומכין על הנס. -- הדֻגמה השגורה ביותר היא אולי מִתפִלת ערבית לשבת: במה מדליקין וּבַמֶה אין מדליקין.

-- נכון. וכן עליך לומר תמיד: אין שומעים. אין רואים. אין מבינים. אין משחקים.

לבשתי את הנעל

-- לבשתי את הנעל.

-- נַעַל אין לובשים. נעל נועלים.

-- אכן! עכשו נזכרתי: לובשים מעיל. חובשים כובע. מרכיבים משקפַיִם. נועלים נַעֲלָיִם.

-- יפה אמרת. ולכן גם אומרים: הלבשה והַנְעֲלָה. הלבשה - על בגדים שלובשים אותם. הנעלה - על נעלַיִם שנועלים אותן.

-- ואם אין לובשים - אין פושטים. האם מוכרחים לומר: מורידים את הנעלים?

-- לא! יותר יפה לומר: חולצים את הנעלים.

-- מעתה אֵדַע: נועלים את הנעליִם. חולצים את הנעליִם.

להלוות

-- אני רוצה להלוות ממך כסף.

-- להלוות ממני? דבר זה לא יִתָּכֵן! אתה רוצה לִלְווֹת ממני או להלוות לי.

-- אני רוצה ללוות ממך כסף.

-- ברצון אַלְוֶה לך כסף. אבל שים לֵב ואל תחליף את התפקידים: להלוות כסף - הוא לתת כסף. לִלְווֹת כסף -- הוא לקבל כסף.

-- לכן אני הַלֹּוֹוֶה ואתה המלוֶה.

-- נכון. מי יִתֵן וּתְקוּיָם בך ברכת התורה: וְהִלְוִיתָ גּוֹיִם רַבִּים וְאַתָּה לֹא תִּלְוֶה.

להשאיל מן

-- אני רוצה להשאיל ממך סֵפֶר.

-- מה בדיוק אתה רוצה, לשאֹל ממני ספר, או להשאיל לי ספר.

-- רוצה אני לשאֹל ממך ספר.

-- ברצון, אך בִּשְׁנֵי תנאים.

-- מהם?

-- תנאי ראשון: זכֹר את הכלל: אין השואֵל רשאי להשאיל.

-- מסכים. והתנאי השני?

-- התנאי השני: זכֹר כי הספר שאוּל עִמְךָ ממני ועליך להשיבו לי במועד.

-- אל נכון אשיב לך את הספר השאוּל במועד ותודה מראש על שהסכמת להשאילו לי.

לְכֹּל

-- לְכָּל אזרח זכות להצביע.

-- זה ודאי נכון, אך יש לומר: לְכָל אזרח. לְכָל ולֹא לְכָּל.

-- תמיד צריך לומר: לְכֹל?

-- תמיד: לְכָל אדם דעה מִשלוֹ. לכָל היְוָנים אותם הפָּנים. לכָל הפחות. לְכָל היותר. לְכָל בני ישראל היה אור במושבֹתם. פרעֹה מִנה את יוסף לאדון לְכָל מצרים. אחשורוש עשה משתה גדול לְכָל שריו ועבדיו. בהצבעה יש לְכָל אדם קול אחד.

-- הדֻגמה האחרונה מאַלֶפֶת ביותר. היא מראה שעלינו לדיֵק ולומר: לְכֹל. האומר "לְכָּל אדם קול אחד" אל יתפלא אם לא יבינו מה הוא סח.

-- נכון. על כן נשנֵן לכל מאזינינו: אמרו תמיד: לְכֹל.

לְכֻּלְּכֶם

-- שלום רב לְכֻּלְכֶם!

-- חן-חן! אבל עליך לומר: לְכֻלְּכֶם.

-- הלא אומרים "כֻּלְכֶם" ומדוע עלי לומר: לְכֻלְּכֶם?

-- אתן לך כלל גדול: אחרי שוָא נע לא יבוֹא דגש. האות ל' במִלַה "לכלכם" מבֻטֵאת בשוע נע, כי כל שוָא בראשית המִלה הוא שְׁוָא נע, ולעולם לא יבוֹא דגש אחרי שוא נע.

-- עכשָו הבינותי. לכן צריך לומר גם: בְּכֻלְּכֶם, כְּכֻלְּכֶם - כי גם כאן מבטאים את האות הראשונה בשוא נע.

-- יפה הבנת. ברוך טַעַמְךָ.

לקחת ללב

-- שמעתי כי נכשלת במבחן הנהיגה. אך אל תקח את זה ללב.

-- תודה על תנחומיך אך יותר אשמח אם תֹאמר זאת בעברית נכונה.

-- כיצד?

-- אל תשִם את לִבְּךָ לדָבָר. או: אל תשִם את הדבר אל לבך. או, פשוט: אל תצטער. אל תדאג.

-- הדגם נא לי את שתי האפשרויות הראשונות!

-- ברצון: שמואל אמר אל שאול: ולאתונות האובדות לך היום שלשֶת היָמים אל תשֵם את לבך להם, כי נמצאו. אביגַיִל אמרה אל דוִד: אל נא ישים אדוני את לבו אל איש הַבְּלִיַּעַל הזה, על נבל. יונדב אמר אל דוד: אל ישֵֹם אדוני המלך אל לִבּוֹ דבר לאמר כל בני המלך מתו, כי אם אמנון לבדו מת.

-- צדקת. מעתה אשים את לִבִּי לדברים.

ל"רוץ" לבחירות

-- הָראיתָ בעִתונים כי ראש העיר החליט ל"רוץ" בבחירות החדשות?

-- ראיתי.

-- אבל שַמְתָּ לִבךָ כי כותבים את המִלה ל"רוץ" במרכאות?

-- וזה למה?

-- כי הכותבים עצמם מרגישים כי זהו תרגום מאנגלית של to run.

-- ומה נעשה ואין לנו מִלה אחרת?

-- אציע בזה הצעה: "לְהִתְמוֹדֵד" וכֹה נֹאמַר: ראש העיר החליט להתמודד בבחירות החדשות.

-- עם מי היא מִתמודד?

-- הוא מתמודד עם מָעֳמדים אחרים.

-- נדמה לי כי ההצעה טובה. אבל לא יֵרַי בעיניך אם מי מִמאזיננו יציע הצעה אחרת.

-- רק שׂמוֹחַ אֶשְׂמָח. את הטוב נקבל.

לִתְפֹר

-- קניתי בד לִתְפֹר לי חליפה.

-- התחדש. אבל לא " לִתְפֹר" כי אם: לִתְפֹּר.

-- מדוע: לִתְפֹּר?

-- כמו שאתה אומר: לִבְכּוֹת. לִבְכּוֹת ולא: לִבְכוֹת.

-- נכון! וכן אני אומר: לִשְׁבֹּר. לִשְׁבֹּר ולא לִשְׁבֹר.

-- והרי לך מקרא מפֹרש: עת לקרֹעַ ועֵת לִתְפֹּר.

-- היכן זה כתוב?

-- בקֹהלת ג ז.

-- על פי הפסוק הזה אזכֹר את העִנין: עת לקְרֹע ועת לתפֹּר. לִתְפֹּר. לִתְפֹּר.

מֵאֵיפֹה אתה יודע

-- מחר יחלקו משכֹּרת.

-- מאיפה אתה יודע?

-- כונתך לומר: מֵאַיִן את יודע.

-- זאת כוָנתי. אך האסור לומר: מאיפה?

-- אסור! אין בכלל צורה כזאת בלשון העברית. יש: אֵיפֹה, אבל אין: מאיפה.

-- מאַיִן אתה יודע זאת.

-- הידד! כבל לִמַדְת לשונך לדבר נכונה: מאין אתה יודע זאת. יש שכר לַעֲמלנו.

מְגַהֵץ

-- קניתי מְגַהֵץ חדש.

-- ודאי את מתכוֶנת לומר שקנית מַגְהֵץ חדש.

-- וּמה בין מַגְהֵץ לִמְגַהֵץ?

-- מְגַהֵץ הוא האדם הַמְגַהֵץ. אבל הכלי שבו מְגַהַצִּים נקרא מַגְהֵץ.

-- עלי אפוא לומר: קניתי מַגְהֵץ חדש?

-- כן, מַגְהֵץ חדש מַגְהֵץ יפה.

מה הולך כאן

-- מה הולך כאן?

-- שום דבר אינו הולך כאן. כאן מתרחש משהו.

-- ומה אשאלך?

-- עליך לשאל פשוט: מה קורה כאן? מה מתרחש כאן? מה נפל כאן?

-- רואה אני כי יש דרכים רבּות.

-- כן. העברית עשירה ליודעֶיהָ. אין צֹרך לחקות בִטויים זרים.

מה יש?

-- שכני חדל לדבר אִתי.

-- מה יש?

-- לא כך עליך לשאֹל אותי, כי אם: מה הדבר? מה טעם? מפני מה? משום מה? או, פשוט: מדוע?

-- ומה רע ב"מה יש"?

-- "מה יש" פרושו: איזה דבר ממשי קיָם או נִמצא, אבל לא: איזה מקרה קרה, כאשר הִתכוַנְת לומר.

-- התוכל להסביר את דבריך?

-- כן. כאשר ברח דוִד מפני שאול, בא אל אחימלך הכהן ואמר לו: מה יש תחת יָדְךָ, חמִשה לחם, תנה ביָדי או הנמצָא. כאן התכוֵן דוִד לדבר ממשי, לחם או מזון אחר.

-- אבל בודאי ידוע לך שהכל אומרים כך, ואל נכון זה בִּטוי טבעי ומקֻבָּל בכל לשון!

-- "מה יש" במובן "מה קרה" אלא תרגום מיִידיש "וואס איז" ואין זה בטוי טבעי ומקֻבל בכל לשון. מי שיאמר באנגלית what is? עלול לא להיות מובן, או להיות לצחוק.

-- ובכן, עלינו להשתמש בִּדפוסי לשון עבריים: מה הדבר? מה טעם? משום מה? מדוע? על מה ולמה? ובטויים אחרים כיוצא בהם.

מֵזיק

-- אין זה מֵזיק לקחת מעט יי"ש לארוחת הצהֳרים.

-- אולי. אך ללשון העברית אתה מַזּיק בודאי.

-- כיצד?

-- כי אתה אומר: מֵזיק, ואתה צריך לומר: מַזִּיק.

-- התוכל להסביר מדוע?

-- ברצון: מן "נפל" אתה אומר "מַפִּיל". מן "נשב" את אומר "מַשִּיב" ("מַשיב הרוח ומוריד הגשם"), על כן עליך לומר "מַזִּיק", כי "מַזיק" הוא משרש נזק.

-- וזו מִניִן?

-- כי אומרים "נזק".

-- כמו שאומרים "נפל".

-- נכון. ובכן, אין זה מַזיק ללמֹד לפעמים קצת דִקדוּק.

מי שלא

-- מי שלא רוצה לאכֹל שלא יֹאכַל.

-- המִלים עבריות, אבל המשפט בִּכְלָלוֹ איננו עברי.

-- ומה עלי לומר?

-- מי שאיננו רוצה לאכֹל אַל יאכַל. או: מי שאינו רוצה לאכֹל אל יאכַל.

-- כדבריך, מי שאינו רוצה לאכֹל -- אל יֹאכַל.

מכנסיִם קצרוֹת

-- בקיִץ טוב ללבֹש מכנסיִם קצרוֹת.

-- לא, קצרִים.

-- מִנַּיִִן?

-- מספר שמות: שם נֶאֱמַר: ועַשֵׂה להם מִכְנְסֵי בָד ... מִמָּתְנַיִם וְעַד יְרֵכַיִם יִהְיוּ. וכן נאמר בספר ויקרא: וּמִכְנְסֵי בַד יִהְיוּ עַל בּשָׂרוֹ. וגם בספר יחזקאל נאֱמר: וּמִכְנְסֵי פּשְׁתִּים יִהְיוּ עַל מָתְנֵיהֶם.

-- וּמה הרְאָיָה?

-- שכּתוּב "יהיו", בלשון זכר, ולא "תהיינה" בלשון נְקֵבה, כַּשָׁגוּר בִּלשון המקרא.

-- אין זו רְאָיָה מספקת. הנה נאמר בישעיה יט יח: ביום ההוא יהיו חמש ערים בארץ מצרים מדברות שפת כנען ונשבעות ליי צבאות. הנה בא "יהיו" ליד שם נקבה: חמש ערים!

-- הא לך אפוא ראיָה מן התוספתא: לבש שתי כֻּתנות ושני מכנסיִם וּשְנֵי אבנטים. וּבתלמוד נאמר: מכנסיִם אסורים, מכנסיִם אין כתובים בפרשה, מכנסי כֹּהֲנִים למה הן דומין.

-- השתכנעתי. מעתה אזכֹּר שצריך לומר: מכנסיִם קצרים. מכנסי ג'ינס כחולים. מכנסי רכיבה רחבים -- תמיד בלשון זכר.

מַסְפֵּרָה

-- הסתפרתי בַּמַּסְפֵּרָה.

-- לא, בַּמִסְפָּרָה.

-- מדוע " בַּמִסְפָּרָה"?

-- כי מִסְפָּרָה היא מקום: מקום שמִסתפרים בו. וכן אומרים: מִדְרָכָה, מִדְשָׁאָה, מִסְבָּאָה, מִסְעָדָה. מִדְרָכָה -- מקום שדורכים בּוֹ. מִדְרָכָה -- מקום שדורכים בו. מִדְשָׁאָה -- מקום שדשא צומח בו. מִסְבָּאָה -- מקום ששותים בו יין, בית מרזֵחַ. מִסְעָדָה -- מקום שאוכלים בו.

-- הבנתי. הצד השוֶה בכל השמות האֵלֶּה שהם מסמנים מקום. וכן מִסְפָּרָה -- מקום שמסתפרים בו.

מְקַלֵּף

-- קניתי מְקַלֵּף חדש.

-- לא כי, מַקְלֵף!

-- מה בין מְקַלֵּף לְמַקְלֵף?

-- מַקְלֵף הוא המכשיר שבו מקלפים. מְקַלֵּף -- היא הפְּעֻלה שפועל המַקְלֵף.

-- נכון! המַקְלֵף היָשן החליד ואינו מְקַלֵּף עוד, על כן קניתי מַקְלֵף חדש.

משפחות'יהם

-- בין האנשים שבאו לקבל את פני העולים החדשים היו הרבה מִבּנֵי משפחותיֽהם.

-- צריך לומר: משפחותיהֵֽם.

-- ודאי אין זה נוגע למִלָה "משפחותיהם" בלבד.

-- אמת וְיַצִּיב! הסִיומֶת - הֵם משכת תמיד את ההטעמה לסוף המִלָה. משפחותיהֽם, הופעותיהֽם, לִבּותיהֽם, זרועותיהֽם, וכדומה.

-- אנא הזכירי דֻגמה מן המקרא.

-- ברצון. בירמיה ב כו כתוב: מלכיהֵ'ם, שׂריהֽם וכהניהֽם וּנביאיהֽם. בכל המִלים האלה מורים טעמי המקרא שהנגינה היא מלרע, בסוף המִלָה.

מָתַי ש

-- מתי שאני רעב אני אוכל.

-- אין המִלה "מָתַי" מתאימה כאן.

-- וּמה אֹמַר?

-- עליך לומר: בשעה שאני רעב אני אוכל. או: בעת שאני רעב אני אוכל. או: כאשר אני רעב אני אוכל. או: כשאני רעב אני אוכל. או: לִרְעָבִי אני אוכל.

-- שפע של אפשרויות. ודאי לא מִציתָ את הכֹל.

-- נכון הדבר! העברית שפה עשירה והיודע אותה יכול לבחֹר תמיד את הבִטוי המתאים ביותר לחפצו.

נהיה לו חֹשך בָּעֵינַיִם

-- כאשר שב האיש מן הדרך וראה את ביתו השרוף נִהְיָה לו חֹשך בעיניִם.

-- לִבֵּנוּ לִבֵּנוּ לאיש המסכן. אך למה תרבֶּה במִלים: נהיה לו חֹשך בעינים?

-- וּמה אֹמַר?

-- אמֹר בקִצור: חשכו עֵינָיו.

-- אכן, כמה קצר ויפה הבִטוי הזה! אין כלשוננו העברית!

-- הקִצור הוא אחת מתכונות הלשון העִברית. שְקֹל תמיד איך לקצֵר בדבריך, איך לבטאם בצורה מרֻכֶּזת ונמרצת.

-- אשים את עצתך אל לִבִּי.

נוֹרָאִי

-- ראית, יש לו פרצוף נוראִי.

-- ודאי לא נוראִי. לכל היותר -- נורָא.

-- הלא הכל אומרים נוראָי.

-- לא הכל. אומרים המשתבשים.

-- אומרים גם נוראית.

-- אף זה שִבוּש. צריך לומר נוראָה.

-- וּמֵאַיִן אדע זאת?

-- הזוכרת את מה שאמר יעקב: מה נורא המקום הזה!?

-- כן, אחר שהֵקיץ מחלום הסֻלם.

-- הזוכרת את את הבטוי: נורא ואָיֹם?

-- כן, גם זה זכור לי.

-- וכן אמר ישעיה: ממדבר בא, מארץ נוראה.

-- די לי בדֻגמאות האלה. מעתה אזכֹר: נורא, נוראה, נוראים, נוראות.

נִהְיָה לו אוֹר בעֵינַיִם

-- כאשר ראיתי את הציונים הטובים נהיה לי אור בעינים.

-- למה תַרְבֶּה דבריך: "נהיה לי אור בעינים" - אֱמֹר בקִצור: אורו עֵינַי.

-- אמנם כן! למשמע דבריך אוֹרוּ עֵינַי!

-- הזכור לך מי השתמש בבִטוּי הזה?

-- כן, זכור לי, יהונתן בן שאול, שאמר: ראו נא כי אוֹרוּ עיני כי טעמתי מעט דבש הזה.

-- הנה לך עוד דֻגמה לתכונת הקִצוי בלשון העברית. את אשר יאמֵר, על פי הלועזית בארבע מִלים: "נהיה לי אור בעיניִם" - יאמֵר בעברית בקִצור בשתי מִלים: אורו עינַי.

נִשְבַּר לי

-- נשבַּר לי מן הבחינות.

-- לא נשבר לך כל מאומה. אתה עצמך הוא שנשברת.

-- אני?

-- כן, אתה! נשברת בגופך וּבְרוּחֲךָ.

-- אם כן, מה אומר?

-- אמור פשוט: נשברתי מן הבחינות.

-- עלי להודות שהבִטוי ברור ויָפֶה. יש בו הגיון.

-- נכון, וכעֵין זה אמר ירמיה: עַל שֶׁבֶר בַּת עַמִּי הָשְׁבָּרְתִּי קָדַרְתִּי שַׁמָּה, הֶחֱזִקָתְנִי.

-- שָבַרְת אותי. עוד מעט ונשברתי.

סע עם "אגד"

-- סע עם "אגד".

-- האמנם כוָנתך שאסע במונית?

-- מה זה עלה על לִבְּךָ? התכוַנתי שתִסַע במכונית של "אגד".

-- אמֹר אפוא: סע ב"אגד".

-- "עם אגד" פרושו: בלִוְיַת "אגד", או, נכון יותר: כשאתה מְלַוֶּה את "אגד", בִּכְלי רכב הנוסע ליד המכוניות של "אגד".

-- יוצא אפוא שסִסְמת "אגד": "סע עם אגד!" מחטיאה את מטרתה?

-- נכון! הסִסמה מטעה. צריך לומר: סע ב"אגד". זה ברור.

עד, בזמן ואחרי

-- האיש היה קצין עַד, בִּזְמַן ואַחֲרֵי המלחמה.

-- נתת דֻגמה טובה למשפט שכל מִלותיו עבריות, אך המשפט עצמו איננו משפט עברי.

-- וּמה חסר בו?

-- חסר בו סדר, סדר לפי רוח הלשון העברית.

-- הֲכֵיצָד?

-- צריך לוֹמר: האיש היה קצין עד המלחמה, בזמן המלחמה ואחרי המלחמה.

-- זה ארֹך מִדַּי.

-- רצונך, אתה מקצר ואומר: האיש היה קצין עד המלחמה, בִּזְמַנָּה ואחריה.

-- כן! זה יפה! זה עברי! יישַר כֹּחֲךָ.

עֵט שְׁחוֹרָה

-- אני כותב בעט שחורה.

-- חלילה, בעט שחור!

-- מדוע דוקא "בעט שחור"?

-- כי "עט" הוא לשון זכר.

-- מאיִן אתה יודע זאת?

-- גם אתה יודע זאת" הנה אתה אומר: עט כדורי, עט נובֵעַ. אינך אומר: עט כדורית, עט נובעת.

-- נכון. מעתה אקפיד לומר: עט שחור, עט כחֹל, עט אָדֹם, עט יָפֶה, שני עטים.

פֵר

-- להלשין על חבר -- זה לא פֵר.

-- ודאי, אי מי שיחלֹק על זה. אבל למה לנו להשתמש במלה האנגלי fair? הֲמִבְּלי אין מִלים עבריות?

-- וּמה אֹמַר?

-- אֱמֹר בפשטות: הוגן. אין זה הוגן על חבר להלשין.

-- אפשר לומר גם אחרת?

-- אתה יכול לומר: יָאֶה. אין זה יאה להלשין על חבר. אין זה יאה לשלם רעה תחת טובה.

-- יש עוד אפשרות?

-- אתה יכול לומר: אין זו מן המדה.

-- נסכם אפוא: אין זה יאה לדחֹק מלה עברית מפני מִלה לועזית. אין זה הוגן לומר "פֵר", ראוי והוגן לומר "הוגן".

צִבָאוֹת - צִבְאוֹת

-- צְבָאותינו נִצחו את צְבָאות מצריִם וסוריה.

-- אמת לָאֲמִתָה. אך אל הא תחטא ללשון העברית!

-- במה?

-- עליך לומר: צִבְאותינו נִצחו את צִבְאות מצרים וסוריה.

-- מדוע?

-- כי צְבָאות בנִפרד, צִבְאות - בנִסמך.

-- כגון?

-- כגון: שרי הצְבָאות, כאן מִלַת "צְבָאות" היא בנפרד. אבל: צִבְאות ישראל. צִבְאות ארם. צִבְאות מצריִם. צִבְאות סוריה. כאן מִלַת "צִבְאות" היא בנסמך: הצְבאות של ישראל, של ארם, של מצרים, של סוריה.

-- ואמנם, כן נאמר בתורה: כי בעצם היום הזה הוצֵאתי את צִבְאותיכֶם מֵארץ מצריִם.  "צִבאותיכם" - הצבאות שלכם.

-- נזכֹר אפוא: צְבָאות - בנפרד, צִבְאות - בנסמך. וּבִנְטִיָה: צִבאותַי, צִבְאותיך, צִבְאותיו, צִבְאותיה, וכן הלאה.

 קִבּוּצְנִיק

-- במצעד השתתפו הרבה קבוצניקים.

-- שתי שגיאות במִלה "קבוצניקים". האחת היא: הסיומת "ניק". זוהי סיומת רוסית. ומה לה ולעברית? השגיאה השניה היא ההטעמה מלעל דמלעיל: קִבוּ'צניקים. מִלה עברית במספר רבים הטעמתה מִלְרָע.

-- מה נֹאמַר במקום "קבוצניק"?

-- רצונךָ תאמר בפשטות: איש קִבוץ, אנשי קבוץ. רצונךָ תאמר: קִבּוּצָן, קִבּוּצָנִים.

-- לא רע: במצעד השתתפו הרבה קִבּוּצָנִים.

קִרְיַת שְׁמוֹ'נֶה

-- יש אומרים קריַת שְׁמ'וֹנֶה. ויש אומרים: קריַת שׁמוֹנָ'ה. מה הנכון?

-- קריַת שׁמוֹנָ'ה.

-- זו מִנַיִן?

-- כי השם "קריַת שׁמוֹנָ'ה" נִתן לזֶכֶר שׁמוֹנָ'ה הגִבּורים שנפלו בתל-חי הסמוכה.

-- מעתה אזכֹּר: קריַת שׁמוֹנָ'ה.

רִאִיתִיךְ לָרוּץ

-- ראיתיךְ לרוץ הבֹּקֶר.

-- הזוהי עברית?

-- וּמה אֹמַר?

-- ראיתיך רצה הבֹּקר.

-- נכון: ראיתיך רצה הבֹּקר. ראיתיך חוצָה אתה הכביש. ראיתיך עוברת על פנַי. ראיתיך הולכת בדרכּך.

-- אך איש חכם ונבון אתה! אתה מבין מדֻגמה אחת על הכלל כֻּלוֹ. רצה, חוצה, עוברת, הולכת - ולא: לרוץ, לחצות, לעבֹר, ללכת.

-- כבר נאמר: מעט מן האור דוחה הרבה מן החֹשך.

רָאִיתֶם

-- מה רָאִיֽתֶם אֶמֶשׁ בהצגה?

-- שתי טעויות, ידידי, בְּיָדֶךָ. לא רָאִיֽתֶם, כי אם: רְאִיתִֶֽם.

-- אולי תְּפָרֵט את הטעויות?

-- הטעות הראשונה היא בנגינה, כלומר בהדגשה. ההדגשה צריכה להיות בסוף המִלה: רְאיתִֶֽם ולא "רָאִיֽתֶם", לפני הסוף.

-- והטעות השניה?

-- את הריש, בראש המִלה, יש לבטֵא בשוא: רְאיתם, ולא בקמץ: רָאיתם.

-- והלֹא אומרים: רָאיתי!

-- נכון! רָאיתי, רָאיתָ, רָאִית, רָאינו - אבל: רְאיתם, רְאיתן.

-- ואיך אזכֹר זאת?

-- אם תזכֹר את הנאמר בתורה: אתם רְאיתֶם אשר עשיתי למצרים. אתם רְאיתם. במִלת "אתֶם" ההגדשה על "תֶם" - וכן במלת "ראיתם" ההדגש על "תם".

-- וכן הדבר בכל הפעָלים?

-- כן הדבר תמיד: אתם כְּתַבְתֶּֽם, אתם שְׁמַרְתֶּֽם, אתם זְכַרְתֶּֽם, אתן הֲלַכְתֶּֽן, אתן יְדַעְתֶּֽן.

-- יפה! המם והנוּן מהדהדות בכֹל מִלואָן כשמבטאים את המִלים נכונה. חן-חן.

רָטוּב

-- הגג רָטוּב מֵהגשם.

-- הוא איננו רָטוּב, הוא רָטֹב.

-- מניִן?

-- מֵאיוב. שם כתוב: רָטֹב הוא לפני שמש, כלומר: הצדיק משוּל לעץ שתול על פלגי מים, שהוא לח ורענן גם אל מוּל פני השמש.

-- לפי זה צריך לומר: הגג רטֹב מהגשם?

-- נכון. וכן צריך לומר: האֲדמה רְטֻבָּה. לבָנים רְטֻבִּים. ידיִם רְטֻבּוֹת.

-- רְטֻבָּה, רְטֻבִּים, רְטֻבּוֹת.

-- כן. כך אומרים בעברית.

שִָׁלַֽחְתֶּם

-- בננוּ הַחיָל בא הביתה לחֻפשה, וְקָבַל: "למה לא שִָׁלַֽחְתֶּם לי חבילה?"

-- ובאמת, למה לא שְׁלַחְתֶּֽם חבילה?

-- את אומרת: שְׁלַחְתֶּֽם? האמנם כך צריך לומר?

-- כן, צריך לבטֵא את המלה "מִלְרַע", זאת אומרת, צריך להטעים את סִיום המִלה: שְׁלַחְתֶּֽם.

-- האם כך תמיד, בכל פּעַל?

-- תמיד! כְּתַבְתֵּ'ם, שְׁמַרְתֶּֽם, פְּעַלְתֶּֽם, בַּאתֶֽם, רְאִיתֶֽם, נִצַחְתֶּֽם.

-- כעת אֶזְכֹּר: אני – בָּֽאתִי, רָאִיֽתִי, נִצִַּֽחְתִּי, אבל אַתֶּם - בַּאתֶֽם, רְאִיתֶֽם, נִצַחְתֶּֽם.

שָׁלֹש

-- קניתי שָׁלֹש עופות.

-- לא שָׁלֹש כי אם שְׁלֹשָה: שְׁלֹשָה עופות.

-- מדוע " שְׁלֹשָה עופות"?

-- כי "עוף" לשון זכר, ו"שלשה" גם הוא לשון זכר.

-- וּמדוע אומרים "עופות" ולא "עופים"?

-- יש הרבה שמות ממין זכר שבִּלשון רבּים הם נגמרים  בסיום -ות.

-- כגון?

-- כגון: אב - אבוֹת, קול - קוֹלוֹת, כֹּחַ - כֹּחוֹת.

-- זאת אומרת, רק לפי מספר יחיד יֻכָּר השם אם הוא זכר או נקבה.

-- נכון, רק לפי מספר יחיד.

שמֹר מרחק

-- ראיתי נהגים תולים שלט קטן מאחורי מכוניתם, ועליו שתי המִלים: "שְׁמֹר מֶרְחָק!". הנכון לומר כן?

-- קשה להתנגד, אף כי ריח חרום נודף מהן. אך יש לי הצעה טובה מזה.

-- מהי?

-- אֲהֲבְתִּיךָ לִבְלִי חֹק - אַךְ מֵרָחוֹק.

-- יפה! יש כאן חרוז "חֹק" - "מֵרָחוֹק", ויש הוּמוֹר: אהבתיך לבלי חֹק, אהבתיך בלֹא מִדָה וּבְלֹא גבוּל - אך ... אך מרחוק!

-- סִסמה כזאת ודאי תעלה שחוק על שפתי נהגים והם באמת "ישמרו מרחק".

שוקל

-- התינוק שוקל שלשה קילו.

-- האמנם, קטן כזה וכבר יכול לשקֹל?

-- כוָנתי: משקל התינוק שלוֹשה קילו.

-- הפעם צדקת! משקל התינוק שלוֹשה קילו. או: התינוק משקלו שלוֹשה קילו. אברהם שקל לעפרון את הכסף אשר דִבֵּר באזני בני חת, משקל הכסף אשר שקל אברהם לעפרון היה ארבע מאות שקל כסף.

שתיָה

-- לחגיגה הביאו 100 בקבוקי שְׁתִיָּה.

-- לא שתיָה הביאו אלא משקֶה.

-- צדקת: הביאו 100 בקבוקֵי משקה.

-- נכון! המשקה היה מְצֻיָן והשתיָה היְתה כַּדת.

-- אני מקוֶה כי גם המאכל היה מצֻין והאכילה היתה כדת.

-- טוב שאמרת זאת! עכשָו אני מבין: משקה - כמו מאכל. שתִיָה - כמו אכילה.

-- יפה הבנת! ברוך טַעַמְךָ.

תן לי אותו

-- יש ביָדי תלוש בשבילךְ.

-- תן לי אותו!

-- בתנאי שתאמרי זאת בעברית טובה.

-- כיצד?

-- תנהו לי.

-- יש להודות: "תנהו לי" יפה יותר וגם קצר יותר מאשר "תן לי אותו". ובכן, באמת, תנהו לי.

-- הא לָךְ, קחיהוּ מיָדִי.

-- חן חן!