נר זכרון

אבי

מאת משה בן דב

אבי, דב ירדן ז"ל נולד ב יז בטבת, תרע"ה (17 בינואר, 1911) לחיים ולאה יוז'וק בעירה מוטלה שליד העיר פינסק ברוסיה הלבנה. שפות הדִבור במשפחת יוז'וק הציונית היו יידיש ועברית. כדי לבסס את למוד השפה העברית למד אבי יחד עם אחותו הגדולה ממנו בשנה, תמה, את התנ"ך. כדרך הימים ההם הרבו האחים בלִמוד התנ"ך בעל פה. אבי תמיד התפאר בכך שבגיל אחת עשרה ידע את כל התנ"ך בעל פה ולמשל היה נוהג לומר את ספר איוב בעל פה בשעה אחת. בגיל זה נשלח ללמוד בישיבות. למרות שאבי הצטין בלמוד התלמוד, שאף תמיד ללמֹד השכלה וכך נשלח אחרי חמש שנים לורשה לבית המדרש העברי למורים "תחכִמוני". במקום זה בִלה כשש שנים ובסופו אף זכה לסמיכות לרבנות. עם סיום לִמודיו, עלו אביו, אֵחיו, שמעון ושמואל ואחיותיו, חנה ואסתר לארץ (אמו נפטרה שנתים לפני כן ואלו אחותו תמה שהיתה כבר נשואה נשארה בוילנה ונספתה מאֻחר יותר בשואה). אבי עלה ארצה בתשס"ו בעזרת רשיון עליה שנִתן לו על ידי האוניברסיטה העברית בירושלים. באוניברסיטה למד מתמטיקה כמקצוע ראשי ומקרא ולשון עברית כמקצועות משניים. את לִמודי המתמטיקה סיֵם עם עבודת גמר על "תכונות סדרות פבונצי ושמושיהן" (תש"א) בהדרכת ד"ר תיאודור מוצקין. העבודה המכילה 126 עמודים בכתב יד צפוף מתחילה במלים: "מטרת הספר היא לעשות את היחסים ההדדיים הנפלאים בין גאומטריה, ארִתמטיקה ואלגברה המופיעים בתורת סדרות פבונצ'י, ע"י כִּנוס וקִשור מתאים של הדיונים המיִחדים והעבודות הנפלאות, לקנין הרבים". בסוף העבודה מופיעה בין היֶתר טבלה של מספרי פיבונצי עד המספר ה 128 עם פֵּרוקים שלהם לגורמים ראשוניים. את הטבלה הזו הוא המשיך עד המספר ה 320 ופרסם אותה בסופו של דבר בספרו "Recurring Sequences" שבו אסף את כל מאמריו המתמטיים בנושא זה.

המשך פָעֳלו המתמטי התבטא בסדרת מאמרים בתורת המספרים האלמטרית, בעִקר על סדרות נסיגה, וגם על הגֵאומטריה של המרחב. אולם המפעל החשוב ביותר של אבי במתמטיקה היה ההוצאה לאור של ה"רבעון למתמטיקה". בעתון זה נפגשו שתים מאהבותיו הגדולות של אבי, המתמטיקה והלשון העברית. בימים ההם שלטה עדין השפה העברית באוניברסיטה העברית בכִּפָּה. לכן הצליח אבי להשיג מאמרי מחקר עבור הרבעון למתמטיקה מכל חוקרי המתמטיקה של אותם הימים. ביניהם זכורים לטוב, פרנקל, פקטה, אמירה, דבורצקי, עמיצור, אגמון, רבין ורבים אחרים. המאמרים היו כתובים עברית וצֹרפה להם תמיד תמצית באנגלית. הואיל והמאמרים שהתפרסמו בעתון היו מאמרי מחקר, הם נסקרו ב Mathematical Reviews. שלשה עשר כרכים של הרבעון למתמטיקה הופיעו, מ תש"ז (1947) עד תשי"ט (1959). אז קבל אבי משרה ב Hebrew Union College ב Cincinnati כאחראי על ספריַת כתבי היד העבריים של המוסד ושהה שם שנה ומחצה לפני שחזר שוב ארצה. כשחזר מצא שבינתים יִסדו את כתב העת הישראלי למתמטיקה שקבל מאמרים באנגלית, צרפתית וגרמנית אבל לא בעברית. רֹב כותבי המאמרים של הרבעון עברו לכתיבה באנגלית וכך מת הרבעון למתמטיקה מיתת נשיקה.

את פרנסתו מצא אבי מעִסוק מקצועי בשפה העברית. תחילה עבד במלון בן יהודה. לאחר מִכֵּן עבד עם אברהם אבן שושן בחבור מלונים שונים, מלון כיס, מלון עממי והמלון החדש. תקופה מסֻימת עבד גם במלון ההִסטורי של האקדמיה לשפה העברית. במקביל כתב עבודת דוקטור על "לשון המחברות של עמנואל הרומי" בהדרכתו של פרופסור טור סיני וקבל את התאר ד"ר לפלוסופיה של האוניברסיטה העברית ביום כה בניסן, תשט"ז (6 באפריל, 1956). סִמלי הדבר שעל תעודת הדוקטור חתם פרופסור אברהם הלוי פרנקל שהיה אז רקטור האוניברסיטה העברית וקודם לכן אחד ממורֵי אבי למתמטיקה. לאתר הרבעון למתמתיקה בטכניון לחצו כאן
לאחר קבלת התאר השקיע אבי את עצמו בהִדור שירת ימי הבינים. הוא הוציא מהדורות חדשות של ספריהם של מיטב משוררי ספרד: עמנואל הרומי, שמואל הנגיד, יהודה הלוי, שמואל אבן גבירול ואחרים. בכל אחת מהמהדורות ברר אבי היטב את הנסח לפי כתבי יד ובעזרת השואות לתנ"ך לתלמוד, ולמקבילות של המשורר עצמו. את כל אחד מהשירים הוא פרש על דרך הפשט והוסיף רשימת מקורות לבטויים שבהם השתמש המשורר. על עבודתו זו שקד עד יומו האחרון (כה באלול, תשמ"ו), בו נפגע מאופנוע בו נָהַג צעיר פזיז.

יהי זכרו ברוך.
משה ירדן
מבשרת ציון, יג בכסלו, תשס"ח

רחל ירדן, אשת יעקב בן דֹב ורחל ירדן,

דברים שנשאה בכנס לזכרו וִלכבודו של דֹב באוניברסיטת בר-אילן, כ"ב בסיוון תשע"ה

זכיתי להיות הכלה של דב ושל חיה, נישאתי לִבנם יעקב.
כשהגעתי לראשונה לבית הוריו הצנוע, חשבתי שהגעתי בטעות לבית בן יהודה. דב, איש נְמוך קומה, כסוף שיער, היה כמו מצטט מהתנ"ך. האמת, שחששתי בהתחלה משׂיחה אִתו. שקלתי כל מילה שאני מוציאה מפי, בל אחטא בִלשוני, חלילה. אך מיד זיהיתי מבעד לַזגוגיות הֶעבות של משקפיו את נועם מבטו, את ענוותנותו ואת גְבהּ אישיותו. הוא סיפר לי קצת על נפלאות המספרים, נתן לי לטעום כמה הוכחות מתמטיות מפעימות. אחר שב לשקוד על כתביו.

הסתכלתי סביבי. לאורך כל הקירות – ספרים. מן המסד ועד הטפחות – רק ספרים. אז לא חשבתי, מי אמור לטפל בהם בערב פסח, מי יוציא לאוורור את אלפי הדיירים החשובים האלה הדחוסים פה בבית הקטן, להעניק להם טפיחה קלה, ללטף אותם, ולהחזירם לִמקומם אחר כבוד.

היה בביתם מין ארוֹמה של ספרים שנמהלה בניחוחות מטבחה של חיה*. נכנסתי למטבח הקטן המיושן, אל בין הסירים הגדולים המהבילים. חיה הייתה חגורה בסינר חום משובץ וליבבה לביבות בידיה הרכות. חיוכה הרחב הוסיף לה עוד קמטים על קמטיה, ואִתם עוד לווית חן, פשטות, קרבה, אהבה. היא התחילה לספר לי על יעקב, חתני המיועד, כשהיה עוד קטן.

לעתים היה נתקל יעקב, כמו כל ילד, בגידופים של חבריו הילדים, היא סיפרה.
"אבי, אפרים קרא לי 'חמור'!" התמרמר יעקב בשובו מהגן.
"ובכן, אם כך הוא הציג את עצמו," השיב לו דב, "הצג אף אתה את עצמך, אמור לו: 'נעים מאוד, שמי יעקב'." אחר כך גם גילה לו אביו שחמו"ר בראשי תיבות, אינו אלא, 'חכם מחוכם ורב רבנן'. כשמישהו קרא לבת הקטנה 'חמורה!' דב ביטל זאת בהינף לשון: "מה הבעיה?'חמורה'?! אין חיה כזאת, יש רק 'אתון'!"

ופעם, כשהגיע הביתה חבר חדש של יעקב, פנה אליו דב: "מה שְׁמֶךָ?"
"טוב," ענה הֶחבר שמח וטוב לב, עד שהובהר לו שתשובתו איננה טובה כל עיקר.
"מה שְׁמֶךָ, לא מה שלומֶךָ," חזר ושאל דב.
"יוסי," הוא השיב בגאון, לא התכונן להרצאה שתנחת עליו.
"אה, 'יוסף' אתה מתכוון, במלרע," הבהיר דב, "כל השמות האלה במלעיל, שתי הברות, השנייה בחיריק, הם אינם עבריים! הם אמריקניים! כמו: יוסי, רמי, בני, ג'וני, ג'רי... ג'ריקן."
ופעם אחרת, התקשר חבר של יעקב, עד היום איננו יודעים מי. דב הרים את שפופרת הטלפון ושמע מעבר לקו: "אפשר את יעקב?"
דב השיב נחרצות: "אין לךָ שם פועל?"
הֶחבר באמת לא ידע איזה שם חסר לו, הִציג בגמגום את השם הפרטי שלו, הוסיף ליתר ביטחון גם שם משפחה, אבל שם פועל – לא ידע ולא מצא.
דב לא שעה לִשמו, רק המשיך והציע שמות פועל: "לאכול? לשתות? אולי לקבל? – אפשר לקבל את יעקב?"
יעקב נשאר שלֵו ומכבד כמו תמיד, מסביר לאביו בחיוך: "זה בסדר, אבי, זה בשבילי."
הוא הושיט את זרועו לקחת את שפופרת הטלפון מאביו וקרב אותה אל אזנו, אך כל ששמע היה... צליל חיוג. למחרת שאל יעקב בכיתה מי הוא זה שהתקשר, אבל אף אחד לא העז להודות.

כך הוסיפה וסיפרה לי חיה עד שסיימה להכין את כל התבשילים. היא הזמינה כל אורח וכל דיכפין, שהזדמן במקרה לביתם, להצטרף לארוחה. אכלנו כתיתה ולא שניצל, תבציק ולא פשטידה, ולקינוח לפתן פירות בטעם של – הס מלהזכיר – קומפוט. בסיום הסעודה קם דב מכיסאו, הוריד מהשולחן את צלחתו, וציטט לילדיו מדברי אבימלך: "מה ראיתם עשיתי מהרו עשו כמוני." בהזדמנות אחרת שמעתיו מצטט מדברי גדעון: "ממני תראו וכן תעשו."

הסתובבתי בבית, כמו מוקפת מילים, כמו נושמת אותיות. על טהרת העברית.
והנה מה זה פה הפתק המצהיב על דלת השירותים? פתק בכתב יד פשוט, בלתי מצטעצע, מנוקד:

נְיָר קֶנַח רַק לַדֶּלִי

אה, נזכרתי ששמעתי אותו אומר: "טישו – איזו מילה מכוערת!" עכשיו הבנתי. לא 'טישו' כי אם 'נייר קנח'. אפילו לא 'שירותים' כי אם 'פוניה'.
במשך הזמן למדתי שאין אצלם ופלים או ביסקוויטים, אך יש אפיפיות, תופינים ורקיקים. לא בננות כי אם מוזים, לא תה כי אם ציבים. דב אהב לשתות ציבים. הוא אהב את המשקה מתוק – כגן עדן, וחם – כגיהינום.
התברר שבשבת אוכלים אצלם חמין ולא טשולנט. דב לא אפשר לרעייתו להתרפק על היידיש, אלא למצוא את המתיקות בעברית, ורק בה. בכל מקרה חיה לא נזקקה להרבה מילים. היא הייתה אישה מעשית מאוד, רבת פעלים, כאילו עליה כתב משלי אֶת אשת חיל: "...ותקום בעוד לילה, ותיתן טרף לביתה... כפה פרשה לעני, וידיה שילחה לאביון... פיה פתחה בחכמה, ותורת חסד על לשונה..."
דב ידע זאת. הוא ידע גם שבזכותה הוא יכול להתמסר לעבודתו. הוא כיבד אותה, וכיבד את אורח חייה הדתי. לגבי המצוות הוא היה נוהג לצטט: "הכול תלוי במזל, אפילו ספר תורה שבהיכל." המצוות, ששפר עליהן מזלן אצלו, היו: השפה העברית, התאריך העברי, עם ישראל וארץ ישראל.

הוא היה צופה לעיתים בצפית, טלוויזיה בלעז. הוא התעניין במה שקורה בארץ ובעולם, אך יותר מכך התעסק – בִּלשונו של הקריין. אם מילה לא התאימה לתפיסתו הטהרנית של דב, נפלטה מפיו קריאה נמרצת לכיוון הצפית: "בּוּר!" ואחרי דקה שוב: "בּוּר!" "בּוּר!" עד שפרש לחדרו להמשיך ולכתוב במחשב. למי היה אז מחשב? לדב היה. לא שהיו הפרוטות מרובות בכיסו, אך הוא החליט לרכוש מחשב. הוא הבטיח לילדים שהוא יוריש להם הרבה... ספרים.

הרגשתי כמו תינוק, כל יום גיליתי מילים, וגם את העולם שמאחורי המילים. גיליתי, שלפני השינה לובשים נמנמות ולא פיג'מות, ומתהלכים – בִּמְסוליים.
כל לילה היה דב משאיר אור במרפסת, כדי להאיר את דרכם של עוברים ושבים. פעם נשמעה קריאה של מאן דהוא מבחוץ: "סליחה, אולי אתם יודעים איפה רחוב שושנה?" דב יצא מיד, לא הסתפק בהסבר, הוליך את הזר עד מקום מבוקשו. כשחזר הסביר: "צריך לדעת הכול, אם מישהו שואלך, שתוכל תמיד לענות ולעזור."

'אבי', 'אמי', כך הם קראו להורים. דב הסביר ש'אבא' ו'אמא' זה בארמית, זה לא בעברית. "בטרם ידע הנער קרוא אבי ואמי..." הוא ציטט מתוך ישעיהו.

המסורת המשפחתית הזאת עברה לילדינו בטבעיות. כשלקחתי את ילדיי לארגז החול לא הסבתי את ראשי כל פעם ששמעתי 'אמא'. 'אמי' – יש רק אחת. וכך היו דב וחיה בפי הנכדים ל'אב-אבי' ול'אם-אבי' בלי להתבלבל עם הדודנים המכנים אותם 'אב-אמי' ו'אם-אמי'.

פעם, כשבני היה בן עשר, הוא שיחק בלוח שחמט זעיר שמצא אצל הורי-אביו. "של מי זה?" שאל הנכד. "אם אתה רוצה את השחמט, אתה יכול לקחת," ענתה אם-אביו, אך לפתע התערב אב-אביו: "לְמַד עשרה פרקים בישעיהו על פה, אז תוכל לקבל את המשחק."
כשסיים שמונה פרקים קרה האסון. דב נדרס ע"י אופנוען, ושירת חייו לפתע נפסקה. אחרי ה'שבעה' לקחה חיה את השחמט והגישה לנכדהּ.
"לא, אם-אבי, נשארו לי עוד שני פרקים," הוא אמר והמשיך במשנה מרץ.
במלאת שלושים לִפטירתו של דב עמד נכדו בן העשר ואמר עשרה פרקים על פה.

• אבי קרא לאִמי "רחל" (משה ירדן).

אֹסף מכתבים ודברים על ד"ר דב ירדן

אֹסף מכתבים ודברים על ד"ר דב ירדן שאסף שמואל אבן אור בן יצחק אחי רחלּ-חיה, אשת דֹב

לקריאת אסף המכתבים לחצו כאן

לזכר תמה (אחות דֹב)

דברים שכתב משה פוטולסקי בן אסתר אחות דֹב

לדמותו של ר' יוסף יאנעווער*
כשעזב מרן רבי יעקב קנייבסקי (ה"סטייפלר") את כְּהֻנָּתוֹ כר"מ בישיבת נובהרדוק שבעיר פינסק ועלה ארצה לעמֹד בראש ישיבת בית יוסף בבני ברק, לפי הזמנתו של מיַסד הישיבה ר' מתתיהו זאב שטשיגל, בקש ראש הישיבה בפינסק, רבי שמואל ויינרויב, למצֹא אדם בעל שעור קומה הראוי למלא את מקומו של ה"סטייפלר""ת והוא בחר ברבי יוסף רוזנטל, שהיה ידוע בישיבות פולין וליטא בכנויו "ר' יוסף יאנעווער, על שם עֲיֶרֶת הולדתו יאנעווע.

תאור דמותו נכתב בידי גיסו, אחי אשתו, דודי הדיָּן רבי שמעון יוז'וק זצ"ל. דבריו מובאים כאן בשנויים קטנים ובהוספת פרטים שאותם אני יודע מפי אמי אסתר ע"ה, אחותו של ר' שמעון:

נולד להורים עניים ויראי שמים, אשר כל מאויים וכיסופם היה לגדל בניהם לתורה. אביו, אשר היה בעצמו ת"ח גדול, חי מתוך עוני, דוחק וצער, ועמל הרבה להחזיק ולפרנס את משפחתו ובני ביתו, וברגעים אשר התפנה מטרדותיו היה שונה ומתעסק בסוגיא מתוך כל הסובב אותו, והיה רושם הערות וחידושים, אשר קצה מהן הדפיס, והם חידושים על המשניות.

עוד משחר ילדותו התבלט הילד יוסף רוזנטל בכשרונותיו הנפלאים, וכל יודעיו הכירו בו כי לגדולות נוצר. כשרונו היה מיוחד, ויושר ליבונו היה הולך בד בבד עם חידודו. כישרונו הנפלא, וחריצותו ושקידתו, הבטיחו רבות ונצורות. ואמנם, בהיותו בן י"ד, מוצאים אנו אותו עמל בשקידה רבה בישיבת מעזעריטש, והוא נחשב בן העילויים, בהיותו כבר אז בקי בש"ס ופוסקים. שקידתו היתה עצומה, וחידושיו היו מפליאים כל שומעיו. חונן גם בנפש פיוטי, והיה משתפך בשירי צקון לחש (השתפכות הנפש) לבורא.

סיפר לי מי שהיה חברו בשנים ההמה, כי ר' יוסף היה עובר על כל הש"ס בשנה אחת, בלמדו ז' דפים גמרא כל יום, והיה בקי בש"ס ובפוסקים בבהירות ורהיטות כזו, עד שהכל השתוממו. בעיקר עוררה השתוממות בקיאותו בתנ"ך ובד' חלקי שו"ע (= שֻׁלחן ערוך), דבר שהיה נדיר בישיבות בכלל ובגיל זה בפרט. היה נזהר בקלה כבחמורה, ובמסתרים היה בולע ספרי קבלה וספרי מחקר, כגון כוזרי ובן המלך והנזיר, עקרים וחובות הלבבות, והיה מצטט מהם בעל פה פרקים שלמים.

נפשו השוקקת לא נתנתו לשבת הרבה במקום אחד, וטלטלתהו ממקום למקום לטעום וליהנות מזֹהר גדולי הדור. ומישיבת מעזעריטש נסע לאוסטרובצא לרוות צמאונו ביר"ש. שם דבק ברב ר' יוסף ליב, ושתה דבריו בצמא.

היה גם כמה שנים בראדין, ויצק מים ע"י החפץ חיים ורבי נפתלי טרופ.

לבסוף השתקע בישיבת מיר ושם הראה גדלותו ורוחב לבו. הפליא את כל ענקי הישיבה בכשרונותיו לבנות לסתור, להקשות ולתרץ, לחקור ולפשוט, לפלפל ולהתעמק, במשך שעות שלמות מבלי הכנה מוקדמת.

בעידנא דרעוא (= של רצון) היה משתעשע בבקשו להשמיע לפניו קושיה חמורה, והיה מבטיח מראש לתרץ "במקום" כל קושיא בששה אופנים שונים, וכל זה בנועם והסבר וישרות השכל, עד שהיה לפלא.

עם כל זה לא ידע גאוה, ענוון ופשטן בהליכותיו, דכא ושפל רוח, מתרועע ומתיַדד עם כל אחד ואחד, מקרב את הצעירים, ומעודד אותם להגביר חֲיָלים לתורה, ומכניס חמימות בלב נדכאים. עד שהיה נערץ ואהוב על כולם.

בהגיע עתו, עת דודים, זיכהו הקב"ה בבת זוג דוגמתו. פרומא (תמה) בת ר' חלוונא (חיים) יוז'וק. נשמה גדולה שנשלחה מן השמים ללוותו בחיים. עם חלב אמה ינקה לתוכה אהבה והערצה בלתי מסוייגת לתורה ויר"ש, והואיל והכירו בה מיד את כשרונותיה הבלתי שכיחים, שיתפה אביה, שהיה ת"ח גדול ושקדן עצום, ויחד עם זה פדגוג ומחנך מחונן, בכל הלמודים שלמד עם בנו (דב) שהיה צעיר ממנה בשנה אחת. היא ספגה לתוכה ידיעה עצומה בתורה ונ"ך עם כל מפרשיהם, גם השפה העברית על דקדוקה ומכמניה, ונוסף לזה גם כל למודי החול הדרושים, ובכללם השפה הרוסית על דקדוקה המסובך, ועד מתימטיקה גבוהה. אמנם בלמוד הגמרא שלמד אביה עם בנו לא שיתפה, אך בכמיהתה הרבה היתה יושבת מהצד ומאזינה בהתרכזות לכל מלה הנלמדת, ובמסתרים היתה חוזרת על הגמרא, עד שהגיע לרמה של בן ישיבה היודע ללמוד בעצמו. מאז שקדה על "עין יעקב" והיתה בקיאה בו במדה רבה, וכן היתה בעלת הבנה ובקיאות עצומות בהלכה.

כשיצא חוק המחייב ללמוד בבי"ס פולני, עברה בתוך ארבע שנים את שבע כתותיו, וגמרה אותו בהצטיינות רבה. ורכשה לה שפת דבור פיוטי לתמהון הפולנים עצמם. וכל זה לא מנע ממנה לטפל במשק הבית ולגדל את חמשת אחיה ואחיותיה הצעירים ממנה.

הוסיפה להשתלם בכוחות עצמה, ועד שהגיעה לגיל שש עשרה, רכשה לה שליטה מלאה בשפות הפולנית, האנגלית, הגרמנית הצרפתית והלטינית, מלבד אידיש, עברית ארמית רוסית, וביֶלוּ-רוסית שאותן ידעה מבית אביה ומסביבתה. כתבה שירים ומסות בעברית, ובהן הביעה את תהלת הבורא וחסדיו.

כשמלאו לה י"ח שנה התחילה להתמסר לעבודות צדקה וחסד, לעזור לחלכאים ונדכאים בסתר והצנע, ובעיקר להגיש עזרה אינדיווידואלית לבני ישיבה, וכאן אימצה לה את ישיבת פינסק הקרובה ומצאה כר נרחב לפעולות חסד לבני הישיבה, מבלי שהנזקק ידע מי העוזר ומי המזמין לו את החליפה, הלבנים, הנעלים והכובע הדרושים לו, או מי השולח לו כספים מדי חודש בחדשו. יחד עם זאת, היתה מחוננת בלשון שנונה ומסבירה, והתחילה לארגן בנות, כדוגמת "בית יעקב" שטרם היה ידוע בסביבתה, ללמוד אתן, לחזקן ולעודדן באמונה ומצוות באומץ וגאווה.

פרשה מופלאה ומיוחדת במינה היא השתלשלות הדברים עד שהגיעו שתי נפשות גדולות אלה זו לזו. והיו עתידים להזהיר ולפאר את שמי היהדות. אך בעוונותינו, לא זכינו לאורם ותפארתם, ובטרם הספקנו להכירם, לקח אותם ה' יחד עם רבבות ישראל בשנות השואה, ולא ידע איש את מקום הקבורה. הי"ד.

עד כאן דבריו של דודי ר' שמעון יוז'וק, הכתובים בשתי טיוטות בלתי ערוכות המשלימות מעט זו את זו, עם תוספת פרטים ששמעתי, כָּאָמור, מאִמי ע"ה.
מפיה שמעתי גם את כל הסִפור על התהוות הזווג המֻפלא של ר' יוסף ותמה:

כל אימת שהיה שמעון בא מישיבת מיר, שֶׁבָּה למד, לבקר בביתו שבעיָרה מוֹטֶלֶה, לא היה פוסק מלהלל את בכיר התלמידים בישיבתו, הבחור ר' יוסף יאנעווער [כך היה מכֻנה כבר בבחרותו]. פיו היה מלא בתאורי למדנותו העצומה, יראת השמים שלו, דקדוקו במצוות, חכמתו וכשרונו הנפלאים ומדותיו המֻשלמות.

אמו, ששמעה את כל זה, הגיעה למסקנה המתבקשת, שהנה נמצא בעולם בחור הראוי להיות בן זוג לבתה תַּמָּה. אך אע"פ שהיא דברה על כך בתוך המשפחה, לא עשתה פעֻלה להגשמת רצונה, בגלל צרות רבות שנפלו עליהם באותה תקופה: ביתם וחנותם נשרפו, והם נותרו בעירֹם ובחֹסר כֹּל, והיו צריכים להתחיל לבנות את ביתם ואת פרנסתם מן ההתחלה. לפני שהספיקו להתאושש, חלתה האם במחלת הסרטן, אולי בגלל צערה על האסון, והיא נכנסה לתקופה של טפולים קשים ונסיעות ממֻשכות אל גדולי הרופאים. יותר מאֻחר אֻשפזה בבית החולים בפינסק, כשבִּתָּה תַּמָּה נמצאת אִתְּה יומם ולילה.

הרופאים נִסו להסתיר מהן את חֻמרת המצב, אבל באחד הימים עמדו הרופאים סביב מטת החולָה ושוחחו, כפי שהיה נהוג בין הרופאים בימים ההם, בשפה הלטינית, מבלי להעלות על דעתם שנערה יהודיה זו בקיא בלטינית לא פחות, ואולי יותר, מהם. משיחתם למדה שאין הם רואים שום תקוה לאִמָּה, והם מעריכים את תוחלת חייה בימים ספורים.
כמובן, היא נתעצבה מאֹד, ולא היתה מסֻגלת לחשֹׁב על שום דבר אחר.
כעבֹר ימים אחדים פנתה אליה אִמָּהּ, שלא היתה זקוקה לשמֹע את חוַּת דעת הרופאים כדי לדעת כמה קשה מצבה, ואמרה לה: "בתי, אני עוזבת בקרוב את העולם הזה, ואני מבקשת ממך להבטיח לי שתנשאי לר' יוסף יאנעווער".
תמה היתה כֹּה שקועה בעצבונה, שלא הגיבה כלל על דברי אִמָּה.
עברו עוד ימים אחדים, והאם נפטרה.
הספידוה ראשי ישיבת פינסק, שכֻּלם, יחד עם כל תלמידיהם, השתתפו בלְוָיָה, וליַד הקבר הפתוח נעמדה תמה ונשאה מספד תמרורים. בסַיְּמָה אותו אמרה: "אמי, ימים אחדים לפני מותֵך אמרת לי את צוָּאתך, מי הוא האדם שאַתְּ רוצה שאֶנשא לו. אני חטאתי ולא עניתי לך, וגרמתי לך צער. לכן אני נודרת כאן לפני קברך, שאם לא אֶנשא לזה שאת רצית – לא אֶנשא עוד לעולם.
ראש הישיבה – הכוָנה היא, כנראה, לר' שמואל ויינטרויב – פנה אליה מיד, ואמר לה: "אני מתיר לך את הנדר". אך היא אמרה לו: "כבוד ראש הישיבה, הרי אתה יודע שאני בקיאה בהלכה, ואני אומרת שנדר זה אין לו התרה".
בסוף ה"שבעה" הגיע מכתב מן העיר מיר. תמה פתחה אותו, ולהפתעתה מצאה שהוא נכתב בידי ר', יוסף יאנעווער. וכה היו דבריו:
"קראתי בעתון על פטירתה של האשה הדגולה לאה יוז'וק ממוטלה. לפי התאורים שבעתון, ולפי הסִפורים של חברי ללמודים, שמעון מאָטעלער, שהִרְבָּה לספר לי על אמו, לפני שנסע לארץ ישראל, אני מבין שהמדֻבָּר הוא באותה אשה. ואע"פ שאינכם מכירים אותי, מצאתי לנכון לשלֹח לכם מכתב תנחומים, וכו' וכו'."
תמה כתבה מכתב תשובה ארֹך מאֹד, משֻׁבָּץ כֻּלוֹ בדברי הלכה ואגדה, בפסוקים ובמאמרי חז"ל.
ר' יוסף יאנעווער היה מלא התפעלות מן המכתב. הוא נכנס אל ראש הישיבה, ר' אליעזר יהודה פינקל, ובקש ממנו לקרֹא את המכתב, מבלי לומר לו מי הוא כותבו. כשסיֵּם ראש הישיבה לקָראו, שאל: "מי הוא הרב שכתב לך את זה?". ר' יוסף אמר לו: "אין זה רב, כי אם בחורה".
"בחורה?!" – גברה התפעלותו – אם יש בעולם בחורה כזו – היא היא הזווג שלך. כתֹב אליה מיָּד שאני אמרתי שהיא בת הזוג המיֹעדת לך".
הוא מלֵּא את פקֻדת ראש הישיבה, ובמכתב חוזר נקבעה פגישה בינו לבין תמה, באמצע הדרך, בעיר וילקומיר, בביתו של רב העיר, ר' דוד וייצל, שהיה קרוב משפחה לתַמָּה.

תּמה שבה לביתה – ספרה לי אמי ע"ה – בהתרגשות כל כך גדולה, שבִּכמותה לא נראתה מעולם. היא שכבה עם אמי במטה, ובמשך כל הלילה לא חדלה מלספר עליו, בחָזרהּ מדי פעם בפעם על המלים: "רק מן השמים יכלו לשלֹח אלי בחור כזה".
לאחר נשואיהם, נעשה ר"מ בסניף ישיבת נובהרדוק ברימינוב, ובשנת תרצ"ד החליף, כאמור את רבי יעקב קנייבסקי כר"מ בפינסק.



יחד אתו הגיעו לפינסק עשרה בחורים מתלמידיו ברימינוב, שנמשכו אחרי אישיותו הדגולה. בואם לפינסק עשר רֹשֶם מיֻחד, כי הם באו ונשארו בלבושם הגליציאי, בכובעיהם המיֻחדים ובמעיליהם הארֻכים, כדרך הבחורים בחסידות בלז, לבוש השונה מלבושם של בני פולין או ליטא.
כך מספר ר' דב וינטרוב, בנו של ראש הישיבה, שבילדותו בפינסק גר בקרבתו של ר' יוסף יאנעווער, וזוכר אותו כ"למדן גדול וצדיק גדול".




תמה שגדלה בבית שבו שאפו תמיד לעלות לארץ ישראל, בקְשה שיַּעלו לארץ, אך הוא טען שארץ ישראל איננה מקום תורה (ואמנם, כך היה אז המצב בארץ), ודחה את עליָתם, עד אשר כבר היה מאֻחָר מדי.
עם פרֹץ המלחמה ברחו, הם וילדיהם, יחד עם כל הישיבות לליטא. על היותם בוילנא קבלנו עדות מפי הרבנית, אשת ראש הישיבה ר' דוד פוברסקי. היא ספְּרה שתַּמָּה כרעה ללדת בבית הכנסת בוילנא (יש לציין, שבהיותם פליטים התגוררו בבנין בית הכנסת) וילדה בן או בת, הם נִסו להשיג רשיון עליה לארץ ישראל, אבל הגזרה כבר נגזרה, והם נספו עם כל משפחתם וכל בית ישראל בארצות ההן.
אבינו, מלכנו, נקֹם לעינֵינו נקמת דם עבדיך השפוך!

* הָעֳתַק ברשות המחבר מקובץ תורני הלכתי "מבקשי תורה", אלול תשס"ז, קובץ מו, עמודים נג-נו.

הערה של משה ירדן: אבי (דֹב) סִפר לי גרסה קצרה בהרבה על ההכרות של תמה ויוסף. לפי גרסה זו נסעה תמה אל יוסף, הציגה את עצמה ובקשה ממנו בפשטות לשאת אותה לאִשה.